פסק-דין בתיק פר"ק 1526-06

1.         עניין לנו בחלק ממחלוקת סבוכה הניטשת מאז שנת 2006 בין מפרק חברת ל.ה.ט.מ לקידום הכשרה טכנולוגית בע"מ לבין משרד המסחר והתעשיה, וזאת בעניין סכומים אשר מחד גיסא, אין חולק כי המדינה היתה מחוייבת להעביר למכללה, אולם מאידך גיסא מעלה המדינה טענת קיזוז גורפת, הנסמכת בין השאר על החשדות לדיווחים שקריים של מנהלי המכללה טרם קריסתה.

בהחלטותי הקודמות ניסיתי, כדי להקל על פתרון המחלוקת, לדון תחילה בשאלה המשפטית הטהורה של קיום זכות קיזוז או העדרה, וזאת בכדי לאפשר לצדדים ללבן את הסוגיות העובדתיות בשלב מאוחר יותר ובאורח פשוט יותר, בהתאם לקביעות העקרוניות בנושא המשפטי. זאת, באשר דומה כי קביעות אלו עשויות לפשט ושמא אף לייתר חלק מן הבירור העובדתי.

אלא מאי? לאחר שנערך דיון, ביקשו המפרק ונציגי המדינה שהות לנהל משא ומתן; שהות זו התארכה על פני תקופה של למעלה משנתיים (!!), עד שבסופה הודיעו הצדדים על כך כי המשא ומתן ביניהם לא עלה יפה, ואי לכך על בית המשפט ליתן הכרעתו; וכך אני עושה.

2.         עולות, כאמור, מספר שאלות בעניין קיזוז; ובהם, במלוא הכבוד לטיעוני הצדדים ובעיקר לטיעוניה הארוכים של באת-כוח המדינה, הרי דומה כי המצב פשוט וברור.

אקדים ואעיר; אין בכוונתי ליתן אמירה גורפת, כאילו למדינה לא עומדת זכות קיזוז כלל, או כי זו "התאפסה" מאליה מרגע בו מונה מפרק. אולם, בעניין זה חשוב להתייחס לשני נדבכים שעל המדינה לעמוד בהם:

האחד : התנאים הכלליים והמגבלות העומדות מול כל בעל דין המבקש להפעיל זכות קיזוז, בעיקר כנגד בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, ואשר נועדו הן לחצוץ בין קיזוז רגיל בין צדדים סולבנטיים לבין קיזוז בחדלות פרעון, והן בכדי למנוע ניצול "טקטי" או ניצול לרעה של זכות הקיזוז בכדי להשתמט מתשלום, או למצער להתיש את הצד השני בהתדיינות ארוכה קודם לתשלום.

האחר : חובת תום-הלב המוגברת שמחילים כללי המשפט המנהלי על המדינה, זרועותיה ורשויותיה מעצם מעמדן ככאלו. אלו עשויות, לעיתים, להקים דרישות נוספות מעבר לאלו המוטלות מני ובי על צד רגיל ואינטרסנטי להתדיינות אזרחית.

בנסיבות המקרה, ובכדי לאפשר לצדדים לפתור את העניין באורח מושכל, הרי שראוי כי החלטתי תהיה קצרה ותמצתית, ותתייחס לנקודות המרכזיות בהן נפלה בעייתיות, לשיטתי, בעמדת המדינה.

אכן; צודקת באת כוחה של המדינה בטענתה, כי לשם ניצול זכות קיזוז לא חלה חובה להגיש תביעת חוב . הגשת תביעת חוב הינה חובה אך ורק במקום בו מבקש נושה נטען להוציא כספים, בעין, מקופת הפירוק בגין חובות עבר. לא כן הוא המצב בעניין זכות הקיזוז, שהיא סעד עצמי "הגנתי" בעיקרו, שנועד למנוע חיוב של המבקש בתשלום, להבדיל מהוצאת כספים מהצד שכנגד. מצב דברים זה אינו משתנה אף מקום בו המקזז טוען כי הלכה למעשה, זכות הקיזוז שבידו הינה על סך גבוה יותר מן החיוב הנגדי, קרי - הלכה למעשה הצד האחר הוא שחייב לו כספים. זאת, בכפוף לכך כי כוחו של הקיזוז יפה עד לנקודה בה חיוב התשלום של הטוען לקיזוז מתאפס; מכאן ואילך, הרי בכדי להוציא כספים מן הצד שכנגד, מחוייב הטוען להגיש תביעה שכנגד, או בעניננו - תביעת חוב.

לסיכום נקודה זו ; אי הגשתה של תביעת חוב אינה שוללת בהכרח העלאת טענת קיזוז, ובנקודה זו צודקת באת-כוחה של המדינה בטיעוניה. במאמר מוסגר יוער, כי קיימים מצבים בהם לנושה אין כל טעם מניה וביה בהגשת תביעת חוב מעבר להעלאת טענת קיזוז, אף אם יש בידו ראיות וטיעונים טובים. זאת, במצבים בהם ממילא קופת הפירוק ריקה, והדיבידנד הצפוי שואף לאפס.

3.         אולם בנקודות אחרות, ובמלוא הכבוד הראוי לטיעוני באת-כוחה של המדינה, קיימות תהיות בכל הנוגע להתנהגות משרד התעשיה והמסחר. זאת, במידה אשר מעלה יותר מספק הן בעניין תום-ליבו בחלק משלבי הפרשיה, והן ובעיקר לגבי תוקף חלק מטענות הקיזוז שהוא מעלה.

לעניין זה, ראוי להזכיר מושכלות יסוד; יש להבחין הבחן היטב בין קיזוז שבא לעולם טרם המועד הקובע של צו הפירוק, ואי לכך מוכרע בהתאם לדין ה"ליברלי" יותר של סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) או בהתאם לדין הפרטי שיצר החוזה בין הצדדים. או שמא דברים אמורים בקיזוז שבא לעולם לאחר המועד הקובע, ולכן הוא מוכרע אך ורק בהתאם לסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. בעניננו, יש לזכור כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה שונות עד מאד מהסוגיה בה דן בית המשפט העליון בעניין ע"א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל נ' אוקיאנוס שירותי נופש בע"מ. אמנם, אין עסקינן בהקפאת הליכים שהסתיימה בהסדר נושים, אולם מאידך גיסא, עניין לנו במפורש במצב בו החברה כולה הופעלה אגב חדלות פרעון מוחלטת במשך חודשים ארוכים על-ידי בעל התפקיד בהקפאה דאז. זאת, תוך שהוא פועל בהתאם לדין הקולקטיבי של חדלות הפרעון, מסתמך על כך לנטילת התחייבויות ויוצר במידה רבה "הסדר משני" מול ציבור הסטודנטים שלמד במכללה, אשר יש לו מאפיינים לא מעטים של "הסדר נושים זוטא".

יוצא, כי דין אשר יתעלם - כמעט באבחת קולמוס - מתקופה ארוכה זו של ניהול בחדלות פרעון, וינסה להחיל עליו באורח מלאכותי אפשרות קיזוז לפי סעיף 53 לחוק החוזים, כאילו היתה המכללה סולבנטית ומנוהלת תחת הנהלתה המקורית, יוצר במו-ידיו פיקציה משפטית מלאכותית. פיקציה המתעלמת מן המציאות בשטח ודוחקת את הקיזוז אל תוך "מיטת סדום משפטית", אשר במקרים לא מעטים, תאפשר "לחוטא לצאת נשכר"; וחבל שכך.

4.         חשוב מכך; קשה להשתחרר מן הרושם, כי המדינה מתעלמת ממושכלה יסודית בסיסית של דיני הקיזוז - הן הרגיל והן הקיזוז נשוא דיני חדלות הפרעון. קיזוז אינו נולד לכשעצמו, ולעולם אינו נוצר באורח אוטומטי, אף אם קמים לכאורה התנאים ליצירתו. הולדתו המשפטית של הקיזוז - בין אם הוא מוצדק או שאינו מוצדק - הינה במצב דברים אחד ויחיד: המקום בו מועברת לצד השני הודעת קיזוז מפורשת .
נוכח חשיבות הדברים, אבהיר ואפרט; הודעת קיזוז מפורשת, כשמה כן היא; לא ברמז, לא באיום ולא בגדר העלאת אפשרות או שמירת זכות לעתיד. הודעת קיזוז חייבת להיות ברורה, בלתי משתמעת לשתי פנים, ועומדת בסף מינימלי של פירוט ומסויימות: אילו סכומים מקזזים, בגין איזה חיוב (בין אם קצוב ובין אם לאו, בהתאם לדין השונה לגבי כל אחד מהם), ובמידה ומדובר במערכת יחסים נמשכת המתפרשת על פני תקופות תקצוב שונות - בגין איזו תקופה חל הקיזוז.

זאת ועוד; מקום בו קמה זכות קיזוז בגין תקופה מסויימת, הרי שהעלאתה צריכה להעשות בתוך זמן סביר מתום התקופה וקומה של הזכות.

5.         ספק גדול, בענייננו, אם עמדה המדינה, ולו באורח צנוע ביותר, בחיובים אלו.

נהפוך הוא; ממסכת הנסיבות עולה, כי טענות קיזוז בגין שנים מוקדמות עלו במפורש רק תקופה ארוכה לאחר מכן, לא אחת טיפין-טיפין ו באורח הגובל בהתנהלות לא ראויה ו"שמירת קלפים סמוך לחזה, לשימוש לעת מצוא". לא מן המותר לציין כי לעניין אחד הסכומים המרכזיים שבמחלוקת, תחילה העלתה המדינה טענה אחרת לגמרי, שעניינה עיקולים המונעים לכאורה העברת כספים (וזאת בניגוד לדיני חדלות הפרעון); רק לאחר מכן החלה, טיפין-טיפין, מעלה טענת קיזוז - כאשר אף כאן, השתנתה במהלך ההתדיינות הגרסה, בעיקר בכל הנוגע לשנה בגינה חל הקיזוז.

לא כך, במלוא הכבוד הראוי, מעלים טענת קיזוז; וודאי שלא, כאשר מדובר במדינה המחוייבת בחובות מוגברות של זהירות, תום-לב, והמנעות מ"טכסיסים דיוניים", אף אם הם מותרים, או ספק-מותרים, במקום בו פרקליט פרטי מייצג לקוח פרטי, שאינו חב בחובת אמון והגינות מוגברת כלשהי.